חותמות אכילות

התביישתי.
ואז חששתי.
כבר ניסיתי פעם, היה תאריך למפגש והתרגשתי ממש!
רציתי שנגלף מלא חותמות, נחתים על בדים, נרקום ונתפור. ואז ביום המיוחל, אחת מהן ביטלה. נסיתי שוב לקבוע ושוב התפקשש. הפסקתי לנסות. התבאסתי. השתבללתי והמון זמן לא גילפתי.

ומה אני רוצה עכשיו? חותמות אכילות!
היה לי ברור עם מי אני רוצה להכין אותן. עם אחת המוכשרות שאני מכירה ועוקבת אחריה כבר שנים- שרית נובק, או בכינויה מיס פטל. פניתי אליה ולשמחתי תוך פחות מדקה היא ענתה "בטח! יאללה בואי!"
יששששששש! הבחורה הכי עסוקה בעולם מוכנה לפרוייקט משותף איתי! אמא שלי תמיד אומרת שככל שעסוקים יותר, מספיקים יותר. וואו, איזה הספק יש לה למיס פטל...

יצא מושלם! מתוך עמוד האינסטגרם של שרית. צילום: שרית נובק.

שרית אפתה עוגיות וציפתה אותן בבצק סוכר.
למחרת הגעתי עם קופסה מלאה בחותמות ויחד פענחנו את השיטה הטובה ביותר להטביע על עוגיה.
טפטפנו קצת ג'ל מאכל לצלוחית וספוג איפור שימש אותנו ככרית דיו. יצא מושלם!

שרית בפעולה. מתוך עמוד האינסטגרם של שרית.

שמחה ומאושרת חזרתי הביתה. עם חשק להכין עוד ועוד עוגיות...

מה פתאום "גמר חתימה טובה" עכשיו? אחרי יום כיפור? מסתבר שעל פי חב"ד אומרים "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" אומרים לאחר יום הכיפורים ועד ליום השביעי של חג הסוכות, הנקרא "הושענא רבה". היום שבו נגמר סופית דין העולם. לפירוט נוסף אפשר לקרוא פה, פה ופה.

הבוס שלי בדיוק חגג יום הולדת, אז הבאתי גם קופסה למעבדה...

כמה פשוט, ככה כיף! אחלה מתנה להביא לסוכה.
אופים עוגיות, מורחים סירופ מייפל ומדביקים את בצק הסוכר על העוגיה. לאחר ייבוש, מטביעים את החותמות.

תודה שרית על האירוח והגשמת החלום! החזרת לי את חדוות היצירה.

מאחלת לנו שנה נפלאה, מתוקה ומלאת יצירה. וכמובן הרבה בריאות!

גמר חתימה טובה,

תמר.

שניים הפוך, בבקשה

"את צריכה להעלות את זה על הכתב.
סוג של תיעוד.
אין לך זמן לחשוב על זה כל החיים. שבי ותכתבי.
סוג של תיקון. אולי אפילו טיפול. חוסך פסיכולוג.
משחרר כעס וכאב.
נותן סיבה לעצור ולנשום.
זה מטריד אותך כבר הרבה זמן, וכנראה מונע ממך לעשות דברים.
אולי תצליחי להבין את עצמך דרך הכתיבה,
להבין מאילו מקומות את פועלת.
אולי זה יעזור לך להיות אמא טובה יותר.

אני כותבת כי ככה אני מקשיבה לעצמי."(עמוד 9).

כך מתחיל הספר "שניים הפוך, בבקשה" של מינה פורטנוב-משען. אשה מיוחדת במינה. בכתיבה קולחת, כזו שחודרת עמוק ומעוררת אלפי מחשבות, מספרת מינה על מערכת היחסים שלה עם הוריה. בעיקר עם אמה שבזמן כתיבתו שוכבת כצמח. היא נכנסה לניתוח בהרדמה מקומית. ארבע דקות אחר כך יצאה צמח. ביום שהספר ירד להגהה ראשונה, קרסו המערכות בגופה של האם. ביום שבית הדפוס בישר למינה שמאה העותקים הראשונים מוכנים, אמה נפטרה. הכתיבה שחררה את שתיהן.

"לילה אחד לא יכולתי להרדם. ישבתי לי מול נייר לבן ופשוט בכיתי את עצמי לכדי מכתב אחד ארוך לאמי. כל מה שלא אמרתי לאמי במשך שש שנים נשפך עם הדיו. היד כאבה לי. היתה תחושה שהיא מנסה להשיג את המחשבות." (עמוד 96).

מינה מתארת ברגישות ובאומץ את קורותיה. זהו ספר שאתה בולע ברגע אחד. לא ניתן להניח אותו עד למילה האחרונה. יש בו לא מעט מילים, אבל אני נותרתי בסופו ללא מילים. עם תהיות. עם אחד הפחדים הגדולים לאבד יקרים לי, אבל גם עם המון עוצמה ורצון למצות כל רגע. להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהעביר את המסר של מינה הלאה:
"תקשיבו לי בבקשה וקחו את היקרים לכם לקפה. עכשיו. לא מחר. לא בשבוע הבא. לא כשיהיה זמן. לא בפנסיה. (עמוד 104) "אני לא מחפשת תשובות. גיליתי שלא תמיד יש תשובות. אני מחפשת לשאול את השאלות הנכונות. אני מחפשת חצאי כוסות מלאים. אני מחפשת לגלות את הסיפורים המעניינים, האסתטיים, האופטימיים. סיפורים כאלה מגלים למשל כשיושבים על כוס קפה ומקשיבים. הסיפורים מעניינים, כי בכל סיפור תמיד מסתתרת השאלה - מה יקרה כשנהפוך דף? מה הלאה? (עמוד 92).

אל מינה והספר שלה, הגעתי דרך הבלוג "אוספת אוצרות" של רבקה קופלר. בלוג שאני מאוד אוהבת. רבקה מתעדת בשפה עשירה את טיוליה, הגיגיה ותמונותיה. איך שקראתי את הפוסט של רבקה, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר של מינה. לא זכרתי את הסיסמה שלי לפיי-פאל ובקשתי ממינה לשלם בהעברה בנקאית. מפה לשם התחלנו להתכתב ומינה גילתה שאני מכורה לחותמות... הבטחתי לה שאגלף את האיור משער הספר. והיא הבטיחה בתמורה מפגש פנים אל פנים וקפה כמובן. שניים הפוך עם אחד סוכר...
הספר הגיע בדואר. עטוף כל כך יפה בנייר משי תכלת, כך שהתלבטתי בכלל אם לפתוח... העיצוב והגרפיקה מקסימים. הכל מעשי ידיה של מינה. בעמוד התודות, היה איור של ספל. אחרי שסיימתי לקרוא ואחרי כמה ימים עם הרבה מחשבות על היקרים לי ועל מינה וסיפורה, הייתי חייבת לגלף את הספל הזה ולשלוח לה עם תודה גדולה על המילים שלה. שכל כך נגעו בי.

מינה והחותמות במפגש הקפה שלנו בירושלים

צילום: מינה פורטנוב-משען

הפוסט הזה מוקדש לחברה טובה שלי שאבדה את אביה החודש. אביה נפטר צעיר יחסית, אחרי ששכב שלושה חודשים מורדם בבית החולים. מוות מפתיע. בלי פרידה וסגירת מעגלים.
מישל אובמה בספרה Becoming, כותבת: " כואב לחיות אחרי שמישהו מת. פשוט כואב. כואב לפעמים ללכת במסדרון או לפתוח את המקרר. כואב לגרוב גרביים, לצחצח שיניים. לאוכל אין טעם. צבעים דוהים. המוזיקה מכאיבה וגם הזכרונות. את מביטה במשהו שבזמן אחר היה נראה לך יפה- שמים סגולים בשקיעה או גן שעשועים מלא ילדים - ומשום מה הוא רק מעמיק את האובדן. באבל יש כל כך הרבה בדידות." (עמוד 142 בתרגומה של ענבל שגיב-נקדימון).

תודה מינה יקרה. היה לי עונג גדול לקרוא ולהכיר אותך!
מוזמנים לקרוא עוד על מינה והספר בבלוג שלה, מיגדלה. שם גם ניתן להזמין את הספר.
ועכשיו- קבעו קפה עם יקירכם!

להתראות,
תמר