חותמות אכילות

התביישתי.
ואז חששתי.
כבר ניסיתי פעם, היה תאריך למפגש והתרגשתי ממש!
רציתי שנגלף מלא חותמות, נחתים על בדים, נרקום ונתפור. ואז ביום המיוחל, אחת מהן ביטלה. נסיתי שוב לקבוע ושוב התפקשש. הפסקתי לנסות. התבאסתי. השתבללתי והמון זמן לא גילפתי.

ומה אני רוצה עכשיו? חותמות אכילות!
היה לי ברור עם מי אני רוצה להכין אותן. עם אחת המוכשרות שאני מכירה ועוקבת אחריה כבר שנים- שרית נובק, או בכינויה מיס פטל. פניתי אליה ולשמחתי תוך פחות מדקה היא ענתה "בטח! יאללה בואי!"
יששששששש! הבחורה הכי עסוקה בעולם מוכנה לפרוייקט משותף איתי! אמא שלי תמיד אומרת שככל שעסוקים יותר, מספיקים יותר. וואו, איזה הספק יש לה למיס פטל...

יצא מושלם! מתוך עמוד האינסטגרם של שרית. צילום: שרית נובק.

שרית אפתה עוגיות וציפתה אותן בבצק סוכר.
למחרת הגעתי עם קופסה מלאה בחותמות ויחד פענחנו את השיטה הטובה ביותר להטביע על עוגיה.
טפטפנו קצת ג'ל מאכל לצלוחית וספוג איפור שימש אותנו ככרית דיו. יצא מושלם!

שרית בפעולה. מתוך עמוד האינסטגרם של שרית.

שמחה ומאושרת חזרתי הביתה. עם חשק להכין עוד ועוד עוגיות...

מה פתאום "גמר חתימה טובה" עכשיו? אחרי יום כיפור? מסתבר שעל פי חב"ד אומרים "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" אומרים לאחר יום הכיפורים ועד ליום השביעי של חג הסוכות, הנקרא "הושענא רבה". היום שבו נגמר סופית דין העולם. לפירוט נוסף אפשר לקרוא פה, פה ופה.

הבוס שלי בדיוק חגג יום הולדת, אז הבאתי גם קופסה למעבדה...

כמה פשוט, ככה כיף! אחלה מתנה להביא לסוכה.
אופים עוגיות, מורחים סירופ מייפל ומדביקים את בצק הסוכר על העוגיה. לאחר ייבוש, מטביעים את החותמות.

תודה שרית על האירוח והגשמת החלום! החזרת לי את חדוות היצירה.

מאחלת לנו שנה נפלאה, מתוקה ומלאת יצירה. וכמובן הרבה בריאות!

גמר חתימה טובה,

תמר.

שניים הפוך, בבקשה

"את צריכה להעלות את זה על הכתב.
סוג של תיעוד.
אין לך זמן לחשוב על זה כל החיים. שבי ותכתבי.
סוג של תיקון. אולי אפילו טיפול. חוסך פסיכולוג.
משחרר כעס וכאב.
נותן סיבה לעצור ולנשום.
זה מטריד אותך כבר הרבה זמן, וכנראה מונע ממך לעשות דברים.
אולי תצליחי להבין את עצמך דרך הכתיבה,
להבין מאילו מקומות את פועלת.
אולי זה יעזור לך להיות אמא טובה יותר.

אני כותבת כי ככה אני מקשיבה לעצמי."(עמוד 9).

כך מתחיל הספר "שניים הפוך, בבקשה" של מינה פורטנוב-משען. אשה מיוחדת במינה. בכתיבה קולחת, כזו שחודרת עמוק ומעוררת אלפי מחשבות, מספרת מינה על מערכת היחסים שלה עם הוריה. בעיקר עם אמה שבזמן כתיבתו שוכבת כצמח. היא נכנסה לניתוח בהרדמה מקומית. ארבע דקות אחר כך יצאה צמח. ביום שהספר ירד להגהה ראשונה, קרסו המערכות בגופה של האם. ביום שבית הדפוס בישר למינה שמאה העותקים הראשונים מוכנים, אמה נפטרה. הכתיבה שחררה את שתיהן.

"לילה אחד לא יכולתי להרדם. ישבתי לי מול נייר לבן ופשוט בכיתי את עצמי לכדי מכתב אחד ארוך לאמי. כל מה שלא אמרתי לאמי במשך שש שנים נשפך עם הדיו. היד כאבה לי. היתה תחושה שהיא מנסה להשיג את המחשבות." (עמוד 96).

מינה מתארת ברגישות ובאומץ את קורותיה. זהו ספר שאתה בולע ברגע אחד. לא ניתן להניח אותו עד למילה האחרונה. יש בו לא מעט מילים, אבל אני נותרתי בסופו ללא מילים. עם תהיות. עם אחד הפחדים הגדולים לאבד יקרים לי, אבל גם עם המון עוצמה ורצון למצות כל רגע. להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהעביר את המסר של מינה הלאה:
"תקשיבו לי בבקשה וקחו את היקרים לכם לקפה. עכשיו. לא מחר. לא בשבוע הבא. לא כשיהיה זמן. לא בפנסיה. (עמוד 104) "אני לא מחפשת תשובות. גיליתי שלא תמיד יש תשובות. אני מחפשת לשאול את השאלות הנכונות. אני מחפשת חצאי כוסות מלאים. אני מחפשת לגלות את הסיפורים המעניינים, האסתטיים, האופטימיים. סיפורים כאלה מגלים למשל כשיושבים על כוס קפה ומקשיבים. הסיפורים מעניינים, כי בכל סיפור תמיד מסתתרת השאלה - מה יקרה כשנהפוך דף? מה הלאה? (עמוד 92).

אל מינה והספר שלה, הגעתי דרך הבלוג "אוספת אוצרות" של רבקה קופלר. בלוג שאני מאוד אוהבת. רבקה מתעדת בשפה עשירה את טיוליה, הגיגיה ותמונותיה. איך שקראתי את הפוסט של רבקה, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר של מינה. לא זכרתי את הסיסמה שלי לפיי-פאל ובקשתי ממינה לשלם בהעברה בנקאית. מפה לשם התחלנו להתכתב ומינה גילתה שאני מכורה לחותמות... הבטחתי לה שאגלף את האיור משער הספר. והיא הבטיחה בתמורה מפגש פנים אל פנים וקפה כמובן. שניים הפוך עם אחד סוכר...
הספר הגיע בדואר. עטוף כל כך יפה בנייר משי תכלת, כך שהתלבטתי בכלל אם לפתוח... העיצוב והגרפיקה מקסימים. הכל מעשי ידיה של מינה. בעמוד התודות, היה איור של ספל. אחרי שסיימתי לקרוא ואחרי כמה ימים עם הרבה מחשבות על היקרים לי ועל מינה וסיפורה, הייתי חייבת לגלף את הספל הזה ולשלוח לה עם תודה גדולה על המילים שלה. שכל כך נגעו בי.

מינה והחותמות במפגש הקפה שלנו בירושלים

צילום: מינה פורטנוב-משען

הפוסט הזה מוקדש לחברה טובה שלי שאבדה את אביה החודש. אביה נפטר צעיר יחסית, אחרי ששכב שלושה חודשים מורדם בבית החולים. מוות מפתיע. בלי פרידה וסגירת מעגלים.
מישל אובמה בספרה Becoming, כותבת: " כואב לחיות אחרי שמישהו מת. פשוט כואב. כואב לפעמים ללכת במסדרון או לפתוח את המקרר. כואב לגרוב גרביים, לצחצח שיניים. לאוכל אין טעם. צבעים דוהים. המוזיקה מכאיבה וגם הזכרונות. את מביטה במשהו שבזמן אחר היה נראה לך יפה- שמים סגולים בשקיעה או גן שעשועים מלא ילדים - ומשום מה הוא רק מעמיק את האובדן. באבל יש כל כך הרבה בדידות." (עמוד 142 בתרגומה של ענבל שגיב-נקדימון).

תודה מינה יקרה. היה לי עונג גדול לקרוא ולהכיר אותך!
מוזמנים לקרוא עוד על מינה והספר בבלוג שלה, מיגדלה. שם גם ניתן להזמין את הספר.
ועכשיו- קבעו קפה עם יקירכם!

להתראות,
תמר

מעבר לכל הציפיות

הייתי עסוקה מאוד בזמן האחרון. רק בדברים טובים לשמחתי, אבל הבלוג נותר מיותם.
חייבת לעלות על הכתב פרוייקט מהמם שגלפתי עם אחיינית שלי.
אחייניתי המוכשרת (אלי קראגץ, זכרו את שמה - עוד תשמעו עליה) לומדת עיצוב אופנה בבצלאל (ובדיוק חזרה מחילופי סטודנטים בפראג). לפרוייקט גמר באחד הקורסים שלה ("city craft"), אלי חשבה על רעיון גאוני. משיטוטיה בתל אביב, הכירה את מלון "אחוזת רנה" ואת אחד מהנכדים של מקימיו. הוא הראה לה תמונות ישנות ומהממות של המשפחה ואלי התאהבה בהן.

אלי הדפיסה ובחרה את התמונות האהובות עליה

היא בקשה שאגלף איתה חותמות מהתמונות והיא תטביע אותן על הכריות (והקירות) בחדרי המלון. זהו פשוט רעיון אדיר! להפיח חיים חדשים בתמונות הישנות.

בהתחלה גלפנו רק את הצלליות של הדמויות

בהמשך הוספנו גם קווי מתאר של הבגדים. וואו, כמה זה מוסיף!

זו התמונה האהובה עלי

איזה בגדים מהממים

כוס תה, מישהו?

מהמם, נכון?
נרשמה התלהבות גדולה גם בבצלאל.... כל המורים שלה היללו את הפרוייקט.

וככה זה נראה במלון. על כל כרית אלי גם רקמה תוספות....

הבנתם כבר שהתלהבתי... אז לכבוד יום ההולדת של אמי (וסבתא של אלי), גנבתי את הרעיון והכנתי להורי ציפיות לכריות... עם רקמת פרחים מסביב.

ויש גם סרט שהכינו על אלי

עד פה להפעם.
מבטיחה שעוד תשמעו על אחיינית שלי...
יאללה בי,
תמר

רוקמת חלומות

לאחרונה עליתי מדרגה ולקחתי את החותמות שלי צעד קדימה. השתתפתי בקורס אינטרנטי של ג'ין הואייט. אמנית מדהימה שמלמדת "גילוף בלוקים" והדפסה על בדים. ובכוונה אני כותבת בלוק ולא חותמת, אחרת היא ממש כועסת...

A language/terminology correction: I always refer to what I teach/do as "block printing," and what I carve as "blocks," never "stamps" or "stamping" (both of which conjure up images of mass-market items you buy at Michael's or Hobby Lobby). You are welcome to use whatever terms you like outside of class to refer to your own work, but I ask that within this class, we all use the terms "blocks" and "block printing." 

ועכשיו שברור לי עם איזה צבעים ורולר להשתמש, אפשר לעוף גבוה...

גילפתי ציפורים בהשראת שתי אמניות מדהימות - ג'נין וויקטוריה.

כבר מזמן מדגדג לי לשלב רקמה עם חותמות... אז פניתי לאחת והיחידה, תמר נהיר ינאי. יש מישהו שלא מכיר? לחצו פה וגלו עולם קסום. לא רק שהיא לימדה אותי לרקום, היא גם ציירה לציפורים שלי ענפים...

עוד חודשיים אנחנו עוברים דירה וסוף סוף יהיה לי חדר יצירה... חלומות מתגשמים!

עדיין לא בחרתי ריהוט, אבל חישוקי רקמה לקישוט כבר יש...

מימין, קיט רקמה שרכשתי מתמר נהיר ינאי ורקמתי לאט לאט כדי שהעונג הזה לא ייגמר

חודש דצמבר היה פורה מאוד. השתתפתי באתגר החותמות של ג'ולי בלזר. ניתן לראות את התוצרים בחשבון האינסטגרם שלי. שם אני הכי פעילה... החותמת שזכתה להתלהבות הכי גדולה היא זו (יש ללחוץ על התמונה להפעלת הסרטון):

אני מאוהבת... שבת שלום! #carvedecember

A post shared by Tamar Golan Lev (@tamargl77) on Dec 23, 2017 at 7:10am PST

שתהא לנו שנה טובה, מלאה ביצירה והרבה בריאות!
תמר

רומניה

הו רומניה, כמה את יפה...!
במאי לפני כמעט שנה, ההורים שלי ארגנו טיול משפחתי חלומי לכל המשפחה. הורים, שלוש בנות (+חתנים) ושמונה נכדים... מדריכה צמודה ונהג. פעם ראשונה שיצאנו בהרכב מלא, בהחלט מאתגר...
אין לי ספק שעוד אחזור לשם. בהחלט לא מיציתי את כל המרחבים והירוק.
נחתנו בבוקרשט ונסענו לעבר הרי הקרפטים שליוו אותנו וסיפקו לנו את הנופים הכי יפים שיש...

עצירה ראשונה בכנסיית Curtea de Arge

ביקור במנזר קוזיה שיושב על נהר האולט. כאילו הזמן עצר מלכת...

בשני הלילות הראשונים התארחנו בכפר סיביאל. מקומיים נחמדים המסתפקים במועט ונראים מאושרים בבקתות העץ המהממות הטבולות בכרי מרעה ירוקים. אי אפשר להוריד את המצלמה...

וזה הנוף מחלון ההוסטל שלנו:

העיר סיביו - עיר עתיקה וציורית. עם עיניים שבוחנות אותך מהגגות...

אחרי מנת ימי הביניים בעיר, נסענו למוזיאון אסטרה- מוזיאון פתוח בעל אוסף מרשים של מבנים מאיזורים ותקופות שונות ברומניה. מרשים מאוד.

בצער עזבנו את איזור סיביו והצפנו לסיגישוארה, עיר הולדתו של דרקולה. אני כל כך אוהבת את הבתים הצפופים והצבעוניים... יכולה לשוטט שעות בסמטאות הציוריות הללו.

בשלושת הלילות הבאים התארחנו בכפר Moieciu לא רחוק מברשוב.

סיירנו בטירת בראן היפיפייה

וכיאה לטירה, אחיינית שלי דאגה שנראה כנסיכות אמיתיות...

ובעיירה בשם "פויאנה ברשוב", השתוללנו ביערות והתגלגלנו באחו הפתוח

מימין שחררנו אנרגיות בעיירת הסקי "פויאנה ברשוב" ומשמאל הלכנו במורד קניון צר ועמוק בערוץ דמבוויצ'יוארה

מרחבים ירוקים אינסופיים כבר אמרנו?

לכל אורך הדרך, מרבדים ענקיים של פרחי "שן הארי" או כמו שהילדים קוראים לו "פרח שערות סבא". עזרנו להפיץ את הזרעים בכל רחבי רומניה :) ואפילו שיש לי כבר חותמת שלו, הייתי חייבת לגלף עוד אחת קצת שונה לאוסף.

לא משנה איפה עוצרים או לאן מביטים, בכל נקודה הנוף עוצר נשימה.

נקודת תצפית מדהימה בשם Trei Brazi בעיירת הנופש פרדיאל

שלישיית העצים מהתמונה מעל, הסתכלה עלי ואני עליהם תוך כדי סידור התמונות באלבום וזה מה שיצא...

כבר עברה כמעט שנה מהטיול וכשאני חושבת עליו, עולה לי התמונה הזו של הבקתה המבודדת באחו:

יערות עבותים מוקפים במרחבים ירוקים והמון מים בכל מקום... החלום שלי הוא שתהיה לי בקתת עץ קטנה בגינה, סטודיו חלומי עם שולחן עץ גדול והמון מגירות לכל החותמות...

תודה לאלי, האחיינית שלי, שצבעה ושיחקה איתי עם החותמות בשעת לילה מאוחרת...

יש עוד אלפי תמונות (חלקן צולמו ע"י אחותי אורית המוכשרת, שיש לה בלוג חדש ששווה להכיר)... מי שרוצה עוד מוזמן לקפה ולדפדוף באלבום. בברשוב בילינו גם בפארק חבלים ממש נחמד ובסוף המסלול בטבע, גם טיילנו יומיים בבוקרשט. זו מפת הטיול שלנו וניתן ללחוץ עליה כדי לעבור לאתר ממש מגניב ולעקוב במדוייק אחר המסלול.

תודה רבה להורים הנפלאים שלי! זו היתה חוויה מדהימה. רומניה מקסימה והאירה לנו פנים והשאירה טעם של עוד...
מאחלת לנו עוד הרבה טיולים משפחתיים,
אוהבת, תמר